החלטה בתיק רע"א 4198/14

1.        בקשת רשות ערעור זו, ובצדה בקשה לעיכוב ביצוע, מהווה מקרה מובהק ובוטה של שימוש לרעה בהליכי משפט.

           תחילת הפרשה בפסק דין חלוט שחייב את המבקש, עורך דין בהכשרתו, להשיב למשיב כספים בהם החזיק שלא כדין בהמשך לפעולות משפטיות שביצע בשם המשיב. בגין כך הוטלו עיקולים על בית המגורים של המבקשים והוגשה על-ידי המשיב בקשה למימוש משכנתא הרשומה לטובתו על הנכס. המבקשים מנסים בכל דרך אפשרית למנוע מהמשיב לממש את המשכנתא האמורה. עובדות הפרשה פורטו, בין היתר, בהחלטתי ברע"א 3180/13 בן ארי נ' בנק המזרחי טפחות בע"מ (6.6.2013). בהחלטה זו נדחתה בקשת רשות ערעור ב"גלגול רביעי" שהוגשה בקשר עם החלטת רשם ההוצאה לפועל שדחה את התנגדות המבקשים למימוש המשכנתא. על החלטת רשם ההוצאה לפועל הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט השלום, אשר קיבל את הערעור, אך בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת רשות הערעור שהגיש הבנק והחזיר על כנה את החלטת רשם ההוצאה לפועל. כאמור, בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה נדחתה, ובכך, לכאורה, היתה אמורה הפרשה להסתיים ונפתחה הדרך למימוש המשכנתא. אלא שהמבקשים לא אמרו נואש ועל יסוד טענות סרק שונות פנו ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה לסגירת התיק. בקשה זו נדחתה על ידי רשמת ההוצאה לפועל ובית משפט השלום בפתח תקווה דחה בקשת רשות ערעור על החלטת הרשמת (רע"צ 35966-01-14, פס"ד מיום 8.5.2014). על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי וזו נדחתה ביום 15.5.2014 על ידי כב' השופטת ו' פלאוט (רע"א 20507-05-14). גם על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה והיא נדחתה על ידי ביום 11.6.2014 (רע"א 4057/14).

2.        כאמור, ביום 15.5.2014 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת רשות הערעור בתיק רע"א 20507-05-14. ואולם, חמישה ימים לאחר מכן, ביום 20.5.2014, הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי "ערעור" על פסק דינו הנ"ל של בית משפט השלום מיום 8.5.2014. ב"ערעור" זה, ע"א 35184-05-14, לא טרחו המבקשים לציין כי בקשת רשות ערעור שהגישו על פסק הדין האמור (רע"א 20507-05-14) נדחתה אך ימים ספורים קודם לכן, וב"ערעורם" הם חזרו על אותן הטענות שהיו כלולות בבקשת רשות הערעור. בתגובה להגשת "ערעור" זה, הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בקשה לסילוקו על הסף ובה נטען, בין היתר, כי לא עומדת למבקשים הזכות להגיש ערעור (שכן הליך ההשגה על פסק דינו של בית משפט השלום צריך להיעשות בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור), וכי המהלך בו נקטו המבקשים נעשה בחוסר תום לב מוחלט. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת מ' נד"ב) החליט ביום 29.5.2014 לדחות את הערעור על הסף, זאת בטרם התקבלה תשובת המבקשים לבקשת הסילוק על הסף שהגיש המשיב. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על הסף על יסוד נימוקי המשיב והוסיף, כי המבקשים, בהגישם את הערעור, "נהגו בחוסר תום לב בלשון המעטה, עד כדי ניסיון להטעות את בית המשפט, בכך שהם מוסיפים לנקוט הליכים חרף העובדה שאלה כבר מוצו". המבקשים חויבו בהוצאות המשיב בסך 5,000 ש"ח.

           על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור דנא, ועמה בקשה לעיכוב ביצוע.

3.        בבקשתם מלינים המבקשים על כך, שהחלטת בית המשפט המחוזי ב"ערעור" שהגישו ניתנה בדן יחיד, כאשר לשיטתם ערעור על פסק דינו של בית משפט שלום אמור להיות נדון בפני מותב תלתא. עוד מלינים המבקשים על כך, שההחלטה בבקשת המשיב לסילוק "ערעורם" על הסף ניתנה מבלי שהתאפשר להם להשיב לבקשה זו. בצד טענות אלה חוזרים המבקשים שוב, בהרחבה רבה, על הטענות שנטענו בעבר ביחס להליך בו נקט המשיב בלשכת ההוצאה לפועל, טענות שנדחו שוב ושוב כאמור לעיל.

4.        דין בקשת רשות הערעור להידחות מבלי להידרש לתשובת המשיב, וממילא תידחה גם הבקשה לעיכוב הביצוע.

5.        אכן, יתכן כי מוטב היה אילו בית המשפט המחוזי היה מאפשר למבקשים להשיב לבקשת המשיב לסילוק "ערעורם" על הסף בטרם קיבל את החלטתו. ואולם, במסגרת בקשת רשות הערעור דנא התאפשר למבקשים להציג את כל טענותיהם ובכך לרפא את הפגם שבאי שמיעתם בבית משפט קמא, אך לא מצאתי כי יש בהן תשובה הולמת לבקשת המשיב לסילוק ה"ערעור" שהוגש לבית המשפט המחוזי על הסף. אפרט את נימוקיי לכך.

           תחילה יצוין, וזה העיקר, כי כלל לא עומדת למבקשים הזכות להגיש לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום מיום 8.5.2014, אלא דרך ההשגה הפתוחה בפניהם היא הגשת בקשת רשות ערעור, כפי שהם עצמם עשו ימים ספורים לפני הגשת אותו "ערעור", בקשת רשות ערעור שנדחתה כאמור לעיל. ענין זה קבוע במפורש בסעיף 80(ב2) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, שלפיו פסק דין של בית משפט שלום בערעור על צווים והחלטות של רשם ההוצאה לפועל "ניתן לערעור לפני בית משפט מחוזי, אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית משפט המחוזי" (רע"א 1853/12 אבניאל נ' פולק (28.2.2013); רע"א 411/13 מפעלי מתכת ש. כהן בע"מ נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (20.5.2013)). נמצא, כי ה"ערעור" שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי הוא מסמך שלא הוגש כדין והלכה למעשה אינו קיים בפועל. עמד על כך בית משפט זה בע"א 26/88 שמאי נ' טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ פ"ד מב(2) 837, 839 (1988) באומרו לגבי "ערעור" שהוגש מקום בו היה צריך להגיש בקשת רשות ערעור: " ... בענייננו אין ה'ערעור' בגדר ערעור, וכאילו לא הוגש כלל".

           על-פי תקנה 421 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ערעור שאינו ממלא אחר הוראות התקנות לא יקובל לרישום. דהיינו - בסמכות מזכירות בית המשפט לסרב לקבל ערעור שנפל בו פגם. על כך נאמר בספרו של ד"ר י' זוסמן סדרי הדין האזרחי 825 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995), כי הוראת תקנה 421 הנ"ל: "מחייבת את משרד בית המשפט לבדוק, לפני קבלת המסמכים, אם כתב הערעור נערך בהתאם לתקנות, אם הוגש הערעור תוך המועד החוקי, אם נתקבלה רשות לערער כאשר זו דרושה, ואם צורפו לכתב הערעור כל שאר המסמכים הדרושים על-פי התקנות, כשהם נוחים לקריאה" (ההדגשה הוספה). כמובן שבעל דין זכאי להשיג על החלטת המזכירות בפני שופט או רשם. בנוסף, ברי כי, מקל וחומר, מה שמוסמכת המזכירות לבצע מוסמך גם כל שופט לבצע. ואכן, ענין של יום ביומו הוא שהשאלה האם יש מקום לקבל כתב ערעור שעה שנדרשת קבלת רשות בטרם הגשת הערעור, נדונה על ידי רשמי ערכאת הערעור או על ידי שופט יחיד של ערכאת הערעור, המוסמכים לסלק על הסף "ערעור" שלא היה מקום להגישו (בין אם מדובר בהשגה על סירוב המזכירות לקבל את הערעור לרישום ובין אם מדובר בדיון בטענת משיב לפיה הערעור שהוגש נגדו לא הוגש כדין). החלטה זו אינה בגדר החלטה בערעור עצמו, שלעיתים מצריכה קיום דיון בפני מותב תלתא, אלא זו החלטה בשאלה מקדמית האם בכלל הוגש לבית המשפט ערעור, אם לאו. אגב, החלטה זו ניתן לבסס לא רק על תקנה 421 לתקנות הנ"ל אלא גם על תקנה 526 לאותן תקנות. לענין זה ראו: ב"ש 748/86 ב.ס.ט. חברה לעבודות בניה ופיתוח בע"מ נ' קיבוץ יפעת פ"ד מ(4) 379 (1986); ב"ש 130/87 שנסי נ' גלעדי פ"ד מא(4) 707 (1984); בש"א 3868/90 יעד אלקטריק שירות וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' לה טלמכניק אלקטריק ס.א. פ"ד מה(1) 256 (1990); בש"א 8435/01 מנהל מס שבח מקרקעין אזור המרכז נ' סטרינסקי פ"ד נז(2) 433 (2002); בש"א 537/99 טלמור נ' השופטת צ'רניאק (28.1.1999); בש"א 375/97 קדם נ' בלום (3.2.1997); ע"א 1402/94 אליהו נ' ישראל-פור (19.1.1995).

           נמצא, כי מה שהתיימרו המבקשים להגיש לבית המשפט המחוזי כ"ערעור" לא היה ערעור כלל והיתה סמכות לשופט יחיד לקבוע זאת. כאמור, נראה כי עדיף היה לאפשר למבקשים להשיב לבקשת הסילוק על הסף, אך, כאמור לעיל, בבקשת רשות הערעור דנא לא מצאתי כל התייחסות לטענות שהמשיב פירט בבקשת הסילוק על הסף שהגיש לבית משפט קמא ובפרט לא לטענה לפיה לא עמדה למבקשים הזכות להגיש ערעור, או הסבר לכך שלא פרטו ב"ערעורם" את ההליכים הקודמים בהם נקטו. מעבר לדרוש יצוין, כי המבקשים הגישו לבית משפט קמא בקשה לביטול החלטתו בדבר דחיית ערעורם, החלטה שלשיטתם ניתנה במעמד צד אחד. במסגרת זו התאפשר למבקשים לטעון את טענותיהם וכל שנטען שם, באופן סתמי לחלוטין, הוא ש"שהדרך החוקית להגשת ערעור על פסק-דין של בית משפט שלום הינה ערעור בזכות". כאמור, לא כך נקבע בחוק ההוצאה לפועל.

6.        בנוסף לכל האמור לעיל לא ניתן שלא להתייחס לחוסר תום הלב המובהק שגילו המבקשים, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט, זאת בהגישם "ערעור" על פסק דין אשר לגביו הגישו ימים ספורים קודם לכן בקשת רשות ערעור והכול לאחר שבקשת רשות ערעור זו נדחתה. המבקשים כלל לא ציינו ב"ערעורם" את עובדת הגשת בקשת רשות הערעור ואת עובדת דחייתה ובכך היה כדי להכשיל את בית המשפט המחוזי. בהמשך, כאמור לעיל, נדחתה גם בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית משפט זה. אגב, כאשר בקשת רשות ערעור זו (רע"א 4057/14) הוגשה ביום 9.6.2014, כבר ידעו המבקשים כי "ערעורם" נדחה אף הוא, ורק לאחר שבקשת רשות הערעור הנ"ל נדחתה על-ידי ביום 11.6.2014, הוגשה ביום 15.6.2014 הבקשה דנא, מבלי שהוזכרה בה החלטתי מיום 11.6.2014 (!). אילו הבקשה דנא היתה מנותבת להרכב אחר, פשיטא שלא היו עומדים לנגד עיניו נתונים בעלי חשיבות רבה. שוב לפנינו ניסיון להעלים מידע מבית המשפט. התנהלות זו, כשלעצמה, מצדיקה דחיית הבקשה.

7.        בנסיבות אלה, כאשר אכן לא היה מנוס מסילוקו על הסף של ה"ערעור" שהמבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי, אינני סבור כי יש מקום ליתן להם רשות ערעור לבית משפט זה על ההחלטה אשר סילקה על הסף את אותו הליך סרק בו נקטו. באשר לטענות הנוגעות להליך המתנהל בלשכת ההוצאה לפועל, טענות אלה נדחו שוב ושוב על ידי כל הערכאות ולא היה מקום להעלותן גם במסגרת בקשת רשות הערעור דנא.

           אשר על כן בקשת רשות הערעור נדחית.

8.        המעיין בשורה הארוכה עד מאד של ההליכים שניהלו המבקשים בקשר עם מימוש המשכנתא הרשומה על בית המגורים שלהם (שנראה כי הוא קוטג' בן שלוש קומות) לא יכול שלא להגיע למסקנה שהמבקשים מנצלים שלא כדין את זכות הגישה לערכאות בניסיונות חוזרים ונשנים לעכב ביצועו של הליך שהפך לחלוט זה מכבר. בכך הם פוגעים בשלטון החוק וגורמים לבזבוז משאבים שיפוטיים ניכרים. על כך לא ניתן לעבור לסדר היום ועל כן, הגם שלא התבקשה תשובה, אני מחייב את המבקשים לשלם לאוצר המדינה הוצאות בסך 15,000 ש"ח.

           ניתנה היום, ‏י"ח בסיון התשע"ד (‏16.6.2014).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   סח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,   www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: